ניסיון שנייי
מפגש פתיחה אחד במיזם "תעלומת החמציצים" הפך מאכזבה לשותפות—בזכות תיווך קטן שעשה סדר בשאלה הגדולה: איך אנחנו באמת תורמים למחקר?
בתחילת ההשתתפות שלנו במיזם "תעלומת החמציצים" קיימנו מפגש פתיחה פנים־אל־פנים עם המדען. המטרה הייתה להכיר לתלמידים את הרקע התיאורטי של המיזם, להבין מי עומד מאחורי המחקר, ולשמוע ממנו מהן המטרות שהוא מציב לעצמו. במפגש השתתפנו אני, המדען והתלמידים. התלמידים הקשיבו להסבר שלו, ובמהלך השיחה הייתה להם אפשרות לשאול שאלות. באמצע הדברים אחד התלמידים עצר ושאל את המדען שאלה ישירה: מה בעצם אנחנו עושים שעוזר לך? התגובה הראשונית של המדען הייתה שבגדול—לא הרבה. מיד הרגשתי את האוויר בכיתה משתנה: התלמידים לא הבינו למה הם שם, וחלקם כבר רצו לוותר על ההשתתפות במיזם. ניסיתי לעזור באותו רגע ולתת מקום למה שהתלמידים באמת שאלו. הסברתי שהשאלה שלהם אינה אם הם "מועילים" או לא, אלא מה בדיוק המדען מחפש, ואיך הם יכולים לתרום ולהצטרף לתהליך המחקר. הצעתי כיוון: אולי התרומה שלהם היא באיסוף נתונים, ואולי בתוך הנתונים יימצא משהו חדש. אחרי ההבהרה הזו המדען דייק את הדברים והסביר שזה בדיוק מה שהוא מחפש. בהדרגה ראיתי איך המוטיבציה חוזרת. התלמידים עברו מתחושת חוסר טעם לתחושה שהם חלק ממשהו שצריך לפענח—"תעלומה" שכדאי להשתתף בה. האירוע הזה היה משמעותי עבורי משתי סיבות. ראשית, הוא תרם בפועל למוטיבציה של התלמידים להמשיך במיזם. ושנית, הוא הבהיר לי את התפקיד שלי בתוך מיזם כזה: להיות גורם מתווך בין התלמידים לבין המדען, במיוחד כשהשפה, הכוונה או ההשפעה של אמירה מסוימת לא נקלטות באותו אופן אצל שני הצדדים. הבנתי שיש לי תפקיד במיזם—תפקיד שלא היה לי כל כך ברור בתחילת הדרך.